בחזרה לתיאוריית קורי העכביש - נאומו של נסראללה בבינת ג'ביל

בעת כתיבת שורות אלו, צה”ל אוחז בכ- 10 קילומטרים בעומק שטח לבנון, ריקים מאוכלוסייה עוינת; ממשלת לבנון מכירה רשמית בלגיטימיות של נוכחות צה”ל בשטחה כל עוד נשקף איום מחיזבאללה, ואנו משקיפים מפסגת החרמון ורכס הכריסטופני על הנעשה ברצועת הביטחון.

ב- 8 באוקטובר 2023, בעוד אנו המומים מהצלחת מתקפת הפתע של חמאס, הצטרף חיזבאללה ל”מלחמת תמיכה” בחמאס. הצפון התרוקן, והכל היה נראה על סף אבדון.

כדי להבין את המציאות הנוכחית מול נקודת הפתיחה עמה יצאנו למלחמה, כדאי לחזור לשורשי תפיסתו האסטרטגית של “ציר ההתנגדות” להשמדת ישראל, אותו ניסח חסן נסראללה, ושורשיו נטועים לפני 26 שנים בנאום שנשא בעיירה בינת ג’ביל לרגל נסיגת צה”ל מרצועת הביטחון דאז.

לראשונה, מובא בעברית נאומו המלא של נסראללה. הקפדתי לשמור על הניסוחים המקוריים ככל הניתן על מנת להעביר לקורא הישראלי את הלך הרוח והתרבות. ההדגשות הן שלי ואינן במקור.

נאום מלא של המזכיר הכללי של חיזבאללה, הוד מעלתו סייד חסן נסראללה, במהלך פסטיבל הניצחון בבינת ג'ביל ב-26 במאי 2000

ביום "ההתנגדות והשחרור", יום הניצחון המוחלט והגדול, אנו נפגשים בלב האזור אותו שחררנו, שם ניצחנו. כאן אנו מציינים את היום הארבעים לאחר מות הקדושים של אדון החללים, האימאם חוסיין בן עלי (עליו השלום). אנו נפגשים כדי להחיות את דרכו ולהוכיח שוב כי דם חללינו ניצח את העריצים, השפיל אותם, והשיב לנו את חירותנו - בדיוק כפי שעשתה התקוממות האימאם חוסיין בעיר כרבלא.

אנו נפגשים כאן כדי לשיר את שבחי חללינו, כי הם אלה שהביאו לנו את הניצחון. בכל פעם שאנו מדברים על ניצחון זה, שחרור האדמה, חירות האדם, כבוד המולדת וגאוות האומה, עלינו לזכור את כל אלה שהשתתפו ביצירת ניצחון זה.

האמת שאנו - עבדי אללה - מכריזים עליה בפני העולם כולו היא שאללה יתעלה בגבורתו ובשלמותו העניק לנו ניצחון זה. הוא הדריך אותנו לדרך ההתנגדות, והראה לנו את הדרך הנכונה. הוא הפך אותנו לנאמנים לאמונתנו כבר לפני שנים רבות, ומילא את ליבנו בביטחון והפך את רוחנו לנכספת למות קדושים.

הוא זה שירה ופגע; הוא זה שהשמיד את אתרי "ישראל", והרס את המוצבים. הוא הרג את העריצים, והביא את הניצחון. אנו מודים לו, משבחים אותו, וחוזרים בתשובה על חטאינו. בכל ליבנו אנו מבקשים ממנו סליחה ומתפללים אליו שישלים את ניצחוננו בכך שיאפשר לנו לשחרר את שאר האדמות הכבושות, את כל השבויים היקרים, ואת אומתנו המיוסרת.

כאשר אנו עוברים לדבר על בני האדם, עלינו תחילה לזכור את כל החללים: חללי ההתנגדות - בין אם הם שייכים לחיזבאללה, לתנועת אמל, או לכוחות הלאומיים הלבנוניים. עלינו לזכור גם את חללי הצבא הלבנוני, הצבא הסורי הערבי, וההתנגדות הפלסטינית. עלינו לשבח תחילה את אללה יתעלה בגבורתו ובשלמותו, ואז אותם על החסד הגדול בהחלט.

אנו מכירים בחסדו של אדון חללי ההתנגדות, סייד עבאס מוסאווי; חלל ההתנגדות, שייח' ראג'ב חרב; ואח יקר שנרצח לאחרונה ולוחם שאהב את מות הקדושים, שייח' אחמד יחיא. הוא היה לוחם קדוש ועובד אללה, והתעקש להיות השייח' הראשון שביצע פעולת הקרבה עצמית במאבק המתמשך נגד האויב ה"ישראלי". ועלינו להכיר בחסדם של השהידים המקריבים האלה: אחמד קסיר, בלאל פחס ועמאר חמוד.

דמם הטהור הביא את הניצחון. עלינו להכיר בחסדם של הנוער המקריב והמעולה שעזבו את בתיהם, משפחותיהם, אוניברסיטאותיהם ועבודותיהם כדי למלא את חובת הג'יהאד. עלינו להזכיר את משפחות החללים ולזכור את השבויים שעדיין כלואים. עלינו לזכור את הפצועים, ועלינו להזכיר את משפחות כל האנשים האלה.

עלינו לזכור את כל מי שקידם את תרבות ההתנגדות בקרב העם והניח את היסודות לג'יהאד בלבנון: אימאם הלוחמים והחללים, סייד רוחאללה אל-מוסאווי אל-ח'ומייני (יהא אללה מקדש את סודו); המייסד הראשון של ההתנגדות באדמות לבנון, והאימאם החטוף, הוד מעלתו סייד מוסא א-סדר (יהא אללה מחזיר אותו בשלום).

עלינו לזכור את כל החכמים המקריבים ואת כל אלה התורמים לגידול לבנונים נאמנים, מקריבים ובלתי מתפשרים. עלינו לזכור את תושבי קו הגבול שהיה כבוש בעבר, שסבלו רבות, וכן את התושבים שסבלו מהפגזות יומיומיות על עריהם לאורך קו החזית. בנוסף, עלינו לשבח את העמדה הציבורית הכללית התומכת בהתנגדות, וכן כמה כוחות פוליטיים, ועדות, דמויות, מפלגות ואגודות. עלינו לשבח את העמדה הרשמית, במיוחד בתקופת נשיאותו של כבוד הנשיא אמיל לחוד, ובתקופת ראשות הממשלה של כבוד ראש הממשלה סלים אל-חוס.

עלינו לשבח ולייחס ניצחון זה גם לשני אנשים: המנהיג העליון, הוד מעלתו סייד עלי ח'אמנאי, והמנהיג הערבי הגדול, הנשיא חאפז אל-אסד. אנו מודים למדינותיהם - סוריה והרפובליקה האסלאמית של איראן.

כדי להיות צודקים באמת בהבנת העובדות, עלינו להכיר בכך שהאייתוללה הגדול סייד ח'אמנאי תמך ללא לאות בלוחמים והתפלל לאללה הכל יכול שיעניק להם ניצחון.

למעשה, איראן עמדה לצד לבנון, סוריה ופלסטין, ותמכה בהן. בכך סבלה איראן מאיומים וסנקציות רבות וסירבה להיכנע ללחצים או לפשרות עם האויב. הרפובליקה האסלאמית נקטה עמדה דתית, אתית והומניטרית.

למרות כל הקשיים, סוריה הגנה וטיפחה את ההתנגדות מאז ההתחלה ממש. מי יכול לשכוח את לחימתה של סוריה על אדמת לבנון ב-1982? מי יכול לשכוח מה עשה הנשיא אל-אסד ב"מלחמת שבעת הימים" של 1993? מי יכול לשכוח מה עשה ב"תוקפנות אפריל 1996"? מי יכול לשכוח את תקיפותו ועמידתו האיתנה בדמשק, בעוד שהעולם כולו נפגש בשארם א-שייח' כדי לגנות את ההתנגדות כ"מיליציית טרור" ולהגן על "ישראל" במקום?

הנה אני, ביום הניצחון הזה, "יום ההתנגדות והשחרור", מודה - בשמכם כולכם - לכל לבנוני, ערבי, מוסלמי או אדם חופשי בעולם שעמד לצד ההתנגדות, והביע עמדות בעל-פה או בכתב, כסף, תפילות, תמיכה או אפילו חיוך.

הניצחון הראשון שהשגנו היה שחרור חלק גדול מאדמתנו ומספר גדול של העצורים בכלא הכיבוש. בנוסף, הג'יהאד, ההתנגדות, העמידה האיתנה וההקרבה שלנו הביסו את האויב. אנו כאן היום נהנים מחירות וביטחון, כי מטוסי האויב אינם מעזים לטוס במרחב האווירי. אני אומר לכם זאת כי "ישראל" שפחדה באמת מדגם עץ של משגר רקטות קטיושה שהוצב בכפר כילא, פחדנית מכדי לתקוף אתכם ביום כזה!

אנו נהנים לחיות במולדתנו היום, ואנו חייבים זאת לדם חללינו ולרצון העם. איננו חייבים זאת לאו"ם שהיה חסר אונים מכדי ליישם את החלטה 425 במשך 22 שנים. ואיננו חייבים דבר למועצת הביטחון של האו"ם, ל"שופט" הלא צודק (ארצות הברית), למשא ומתן, או לנסיגת ממשלת אהוד ברק מאדמתנו. בסופו של דבר, הנסיגה היתה הבחירה היחידה שלהם. זו הפעם הראשונה אי פעם שההקרבה, ההתנגדות והכוח השיבו חלק גדול מאדמה ערבית.

הניצחון השני שלנו היה הדרך שבה גרמנו לאויב לסגת. אתם קבעתם את עיתוי הנסיגה, הטקטיקה והדרך. לאחר הנסיגה, הוכחתם שאתם ראויים לניצחון. למעשה, "ישראל" תכננה לסגת כמה שבועות לאחר ה-25 במאי 2000.

בדרך זו, "ישראל" יכלה למסור בהדרגה את אתריה למיליציית לחד ולהמשיך להחזיק בכמה אתרים כמו מבצר שקיף, אתר א-דבשה ואחרים ליד הגבולות. כך, כאשר מועצת הביטחון של האו"ם היתה מוציאה החלטה וכוחות יוניפי"ל היו מגיעים לקחת אחריות על הגבולות, האויב יכל להבטיח נסיגה ללא חיפזון. בדרך זו, "ישראל" יכלה לטעון שהיא עושה לנו "טובה" בכך שהיא משחררת את שבויינו מ"מחנה הריכוז אל-ח'יאם".

אולם, אתם סירבתם לכך, ופרצתם לערים אל-קנטרה, דיר סיריאן, אל-קסיר וא-טייבה. לאחר מכן שחררתם את שאר הערים כאשר אתרי ומיליציית לחד החלו להתמוטט.

בלילה אחד, קו הגבול חולק לשניים. הגיע הזמן להתמוטטות המוחלטת של האויב, וממשלת האויב הקטנה קיימה ישיבה, וראתה את עצמה בפני שתי אפשרויות: או לכבוש מחדש את האתרים, להתעמת עם ההתנגדות, ולסבול נפגעים נוספים, או לזרז את הנסיגה. כאן בחרה הממשלה באפשרות השנייה ונסוגה בחיפזון, והשאירה לכם את כל אותם טנקים, נגמ"שים, אתרים ותותחים. זה היה מספיק כדי לאשר ש"ישראל" הובסה באופן מוחלט בדרום לבנון.

אז אתם קבעתם את הדרך ואת העיתוי לנסיגת האויב. אתם סיכלתם את מזימת האויב: האויב הימר שהמיליציה של לחד תחזיק מעמד באתרים ותפתח באש. אז יגיע שליח האו"ם כדי לנהל משא ומתן עם הממשלה הלבנונית, והסוכנים הפליליים והבוגדניים של לחד יקבלו חנינה תמורת פינוי האתרים.

אבל, הדברים לא התנהלו כך. אנשי מיליציית לחד הושפלו באופן מוחלט! ראיתם כיצד הושפלו בפתחי פלסטין הכבושה. הבנתם גם כיצד האויב ה"ישראלי" זרק אותם.

בנוסף, העולם כולו והאויב ה"ישראלי" עצמו הימרו שהאנשים באזור זה לא ישמחו על הניצחון ולא יחגגו את השחרור. האויב הימר שהאזור יחווה אי שקט רב, שמשפחות מכפר אחד ינקמו במשפחות אחרות באותו כפר או בכפר אחר, ושכל כת תתקוף את רעותה. האויב חשב שערים ייהרסו (כמו במקרה של עיר חנין) וטבחים פראיים יבוצעו.

למרות זאת, בהשלמה עם הממשלה הלבנונית, אתם וההתנגדות הוכחתם שהעם הלבנוני, המדינה, ההתנגדות והכיתות ראויים לניצחון ויכולים לחגוג אותו. הכיבוש ה"ישראלי" שלט באזור זה במשך 22 שנים עד ש"ישראל" נסוגה. והאור החליף את החושך. למרות שהם עדיין חיים כאן, האם אף אחד מהמדוכאים או העצורים הרג איש מיליציה אחד של לחד? האם אזרח אחד ש"ביתו נהרס נקם באיש מיליציה על מה שעשתה מיליציית לחד?

לפני כמה ימים אמרתי: כאשר הצבא הנאצי התמוטט בצרפת, ההתנגדות הצרפתית - שהיתה אמורה להיות מתורבתת - הוציאה להורג עשרת אלפים סוכנים צרפתים ללא משפט.

לעומת זאת, האם כוחות ההתנגדות בלבנון, שהם מתורבתים יותר מצרפת והעולם כולו, הרגו או אפילו הכו מישהו? האם נשפכה אפילו טיפת דם אחת בכל מקום באזורים אלה? אז זה היה הדבר המושלם שהדהים את העולם: השגנו ניצחון פוליטי וצבאי. ובכן, ייתכן שייעשו כמה טעויות במקרה כזה; העולם הופתע למעשה כי אנשים יודעים שכאשר חיילים נמצאים בקרב במקומות אחרים בעולם, מתבצעים הרג, הרס, טבחים ושוד.

אבל, מה קרה בלבנון? כמה שודדים ומתגנבים אולי ביצעו שודים, אבל זה עניין פעוט. אז למה כמה אנשים מתעקשים להאשים אותנו בעניין פעוט זה במקום לשיר את שבחי ניצחוננו? אז אני אומר להם: הסירו את פחדכם ואת זדונכם, והיו פטריוטים לבנונים אמיתיים ברגע היסטורי זה.

עם זאת, דיברתי על הניצחון השני שהושג.

הוד מעלתו הצביע כעת על הנקודות הבאות לגבי שני הניצחונות:

ראשית: עלינו להעריך את הניצחונות שהושגו, ועלינו למאמצים גדולים יותר, להקרבה ולצניעות זה כלפי זה כדי שלא נבזבז אותם.

שנית: עלינו לשמור על מה שעשינו לאחרונה: להוכיח שאנו ראויים לניצחון. אז אל תנו לאף אחד לקלקל זאת במהלך השבועות הבאים.

אינני מביע פחדים; עם זאת, אנו חיים ליד אויב שאינו יכול לשאת לראות את השמחה הגדולה במקום הכאב והעצב שהרגשתם קודם. האויב אינו יכול לשאת לראות את עיניכם זוהרות מאושר במקום לבכות כמו קודם. כאן, אף אחד לא צריך לפחד - לא נוצרים ולא מוסלמים. אני מאמין שאנשי כל הערים הלבנוניות חייבים לשאת באחריות.

אז כאשר קורה איזה עניין פשוט, נפתור אותו, אבל אם נעשה מזה עניין גדול, נאבד את סיכוי ההתפייסות. בואו לא נגזים בדברים. אחרי ההיסטוריה האפלה הזו, עלינו לבצר את האזור הזה. זוהי אחריותם של חכמי המוסלמים והנוצרים, הכוחות הפוליטיים האזוריים, הדמויות הבולטות, המשכילים ומשפחותינו לעבוד יחד כדי להרגיע את כאבן של משפחות כל עיר.

שלישית: כל הלבנונים חייבים לחשוב על מה שקורה לאחרונה לסוכני לחד. ראיתם כיצד הם הושפלו וכיצד האשימו את סוכן הפרובוקציה אנטואן לחד בבגידה בהם. לחד אומר: "במשך 25 שנים היינו נאמנים ל'ישראל', אבל 'ישראל' בגדה בנו והשאירה אותנו בלילה אחד!"

אני מתעקש שכל לבנוני מוסלמי ונוצרי ישקול זאת: "ישראל" אינה אכפתית - בכלל - לכל לבנוני. "ישראל" משקרת לנוצרים ולמוסלמים בעודה טוענת שהיא "דואגת" להם. עם זאת, כל מה ש"ישראל" אכפת לה ממנו, מקומית ואזורית, הוא האינטרסים שלה עצמה.

בעיני אותם ציונים, אנו - מוסלמים ונוצרים - איננו יותר מעבדים השייכים ל"עם הנבחר" של אללה. אז האם לא הגיע הזמן שכמה לבנונים יבינו אמת זו ויפיקו לקח מכל השיעורים האלה?

הלבנונים חייבים להבין שהם צריכים לעשות בחירה לאומית, ואסור להם לעשות גישות עדתיות שגויות, המובילות אותם ל"ישראל". זה האינטרס של כל העדות בלבנון לקיים בחירה לאומית וערבית. כדי לבצר את האזור ואת הביטחון הלאומי בלבנון, על מערכת המשפט להעמיד את הסוכנים לדין ולהעניש אותם בחומרה רבה. בדרך זו, אף אחד לא יעז להתנהג כך, ואף אחד לא יוכל להתחיל סכסוך.

רביעית: ביום הניצחון, אני מכריז שחיזבאללה אינו רוצה להחליף את שלטון הממשלה באזור זה. איננו רשות ביטחונית, ולא נהיה כזו. הממשלה אחראית לאזור זה, שהוא כעת חלק משטחה של המדינה הלבנונית. הממשלה מחליטה את מי לשלוח: כוחות ביטחון או מערכות ביטחון אחרות. והיא מחליטה אם היא הולכת לחזק את הז'נדרמריה הביטחונית. אנו בהחלט איננו מחליפים את אחריות הביטחון האזורית של הממשלה.

חמישית: עוברים לאחריות הפיתוח והשיקום, אנו מבינים שההרס האזורי הגדול דורש שהממשלה תפעל. בוודאי, לוחמי חיזבאללה נהרגו כשהידים או עשו הקרבה אחרת, ואנו נמשיך לסייע לאזור ההרוס. עם זאת, זוהי אחריותה הדחופה של הממשלה להיות אחראית לשיקום כל המקומות ההרוסים.

כאן אני חוזר ואומר שגודל העבודה הנדרשת ברמות הפיתוח, השיקום והשירותים אינו יכול להתבצע רק על ידי מוסד או משרד אחד. כל משרדי הממשלה חייבים להיות מוזעקים, כדי שיבואו לכאן ויטפלו באחריותם, הכוללת את האזורים המשוחררים של הדרום ושל הבקעה המערבית; אזורים אלה מייצגים את הכפרים שהתעמתו, שסבלו את נטל ההתנגדות יותר ממקומות אחרים, כי הם הופגזו, הותקפו והותקפו ללא הרף.

עדיין, כאשר אנו מדברים על פיתוח ושיקום אזורים אלה, עלינו לזכור אזור שעשה רבות עבור התנגדות זו. אזור זה הוא בעלבכ-אל-הרמל, שראה את ייסוד ההתנגדות האסלאמית וטיפח לוחמים מביירות והדרום. בעלבכ הותקפה ללא הרף בהפצצות אוויריות.

היא סבלה אבדות כלכליות והיתה מנועה מפיתוח. כמו כן, היא הקריבה מאות מאזרחיה למות קדושים. למעשה, בבקעה, במיוחד באזור בעלבכ-אל-הרמל, נדיר למצוא כפר שלא הקריב חללים למען שחרור הדרום והבקעה המערבית.

אנשי אזור זה היו סבלניים כל אותן שנים כי השחרור היה בראש סדר העדיפויות שלהם; גם כי הם היו משוכנעים, בדיוק כמונו, שהעדיפות לשחרור ראויה לסבלנות ולסובלנות. אנשים אלה, שהקריבו את ילדיהם כשהידים למען שחרור הדרום, סבלו רעב ומחסור.

לפיכך, פיתוח אזור זה חייב להיות עקבי עם פיתוח אותו אזור, כלומר חייבת להיות ועדת חירום לשני האזורים אם אנו רוצים להיות נאמנים לאנשים המדוכאים, המקופחים, המיוסרים והעניים שנלחמו והשיגו ניצחון.

שישית: לכל הלבנונים אני אומר: עליכם להבין שניצחון זה שייך לכל הלבנונים, כי אינו רק ניצחון של מפלגה, תנועה או זרם. אינו עוסק בניצחון של כת אחת ובתבוסה של אחרת. טועה ובור הוא מי שמאמין או אומר כך. זהו ניצחונה של לבנון; התנגדות זו היתה כוח לאומה, וכך תישאר. בכל פעם שהתנגדות זו ניצחה, היא היתה צנועה. בכל פעם שהיא זכתה לכבוד בהקרבת חללים, היא היתה צנועה גם כן.

אני אומר לכם: אתם הולכים למצוא את חיזבאללה ואת ההתנגדות האסלאמית, בפרט, צנועים יותר מאי פעם, כי ניצחון זה גורם לנו להרגיש את גדולתו, כוחו, עוצמתו ויכולתו של אלוהינו. כמה חלשים אנו, בני האדם! אם נסמוך על עצמנו, נובס לנצח, ולכן עלינו לסמוך על אללה העליון והכל יכול. אני מבטיח לכם שאף אחד לא ינצל ניצחון זה כדי לפגוע באנשי אומתנו היקרה.

שביעית: היום, אהוד ברק מבקש מלבנון לראות בנסיגת "ישראל" כמסר שלום. זו הונאה כי לא היתה לו ברירה אלא לעזוב. בנוסף, הוא מבקש מאיתנו לראות בנסיגה זו כמייצגת שלום אחרי ש"ישראל" הרגה עשרות אלפי אזרחים ולפחות 1276 חללי חיזבאללה!

אם נוסיף להם אלפי אחינו, לוחמים חללים של הכוחות הלאומיים והאסלאמיים הלבנוניים, מה תהיה התוצאה? עשרות אלפי אזרחים נהרגו בלבנון! ארצנו, בנוסף לכלכלתנו, נהרסה. כמה אנשים יקרים עדיין שבויים בבתי הכלא ה"ישראליים", וחוות שבעא היקרה שלנו עדיין כבושה.

לעומת זאת, ברק מקבל כעת את המהגר היהודי הרוסי המיליון ומכריז על נכונותו לקבל מיליון מהגרים לפלסטין בשנים הבאות! ברק אפילו מסרב לאפשר לפליטים הפלסטינים בלבנון ובמדינות אחרות לחזור למולדתם ולבתיהם!

איזה מסר שלום ברק מדבר עליו לפני שהוא מתחיל לאיים ולהפחיד את לבנון?! לפני האיום, הפחד וההבטחה שלו, אני אומר לכם: שייח' עבד אל-כרים עובייד, אבו עלי א-דיראני, סמיר אל-קינטאר, וכל שבוי בבתי הכלא ה"ישראליים" ישובו אליכם בקרוב, אם ירצה אללה. לברק ולממשלתו אין ברירה, ולכן אני מייעץ לו לעזוב את חוות שבעא ולפתור בעיה זו.

בכל מקרה, הימים יוכיחו שאין לו ברירה אחרת, ואיננו מתעניינים בהחלטות בינלאומיות; אנו מבינים רק שהשבויים הולכים לחזור, ושאר האדמה הולכת להשתחרר.

לפיכך, אויב זה, שהובס בלבנון, לא יהיו לו ברירות. באשר לאיומים ה"ישראליים", הם אינם מפחידים אותנו. ה"ישראלים" לאורך קו הגבול מפחדים. הם פחדו מנשים וילדים מסוימים שעמדו ליד מחסום הברזל! הם גם פחדו מאבנים שכל אחד עלול לזרוק עליהם!

עכשיו אתם כאן בבינת ג'ביל, בטוחים ומאושרים, בעוד שביישובים של צפון פלסטין, העתיד הלא ידוע מפחיד את המתנחלים הציונים! העידן שבו היינו מפחדים מהאיומים ה"ישראליים" הסתיים, וברק יודע שהעידן שבו מטוסיו היו מפרים את מרחב האוויר שלנו הסתיים!

הוא מכיר בכך שהזמן שבו הטנקים שלו חיללו את אדמתנו חלף, ושהזמן שספינותיו הפרו את מימינו הטריטוריאליים הוא היסטוריה! הוא יודע שכל תוקפנות נגד לבנון לא תיתקל בתלונה למועצת הביטחון ולא בדמעות; היא תיתקל בהתנגדות... אם "ישראל" תתקוף את לבנון, אז היא תשלם מחיר יקר!

שמינית: הו, אתם העם הלבנוני, יש חובות גדולים לפניכם: שמירה על השחרור, החזרת השבויים, והקמת מוסדות ממשלתיים נוספים. כאשר קיים הרמוניה כזו בין ההתנגדות לממשלה וכאשר האומה מאוחדת, אנו יכולים להתמודד עם כל החובות ולבנות ארץ בשם לבנון לעצמנו ולדורות הבאים.

כוחה של לבנון החדשה טמון בכוחה, בדמה, בעמידתה האיתנה, בעוצמתה ובהתנגדותה לכל "סערות" ו"הוריקנים" פוליטיים. לבנון החדשה היא אומה של התפייסות אמיתית, כי מעתה לא ירשה אף מוסלמי או נוצרי לציונים לתמרן את דורותינו, את נוערנו או אותנו. לבנון החדשה היא סיוט לפולשים, וארץ של רחמים בין אזרחיה בני הכיתות והקהילות השונות.

תשיעית: אנו מציעים ניצחון זה לעמנו המדוכא בפלסטין, ולערבים ולאומה. מבינת ג'ביל המשוחררת, אני פונה לעם הפלסטיני המדוכא, המיוסר והנפגע:

עמנו בפלסטין, יש לכם הזדמנות להחליט על גורלכם בעצמכם, ואתם יכולים להשיב את אדמתכם. עשו מה שבחר עז א-דין אל-קסאם לעשות, ולמדו ממות הקדושים של פתחי שקאקי ויחיא עיאש. אתם יכולים להשיב את אדמתכם במקום לחכות שהציונים "יעניקו" לכם מקום קטן כאן או כפר שם! אתם יכולים להחזיר את משפחותיכם הביתה בגאווה רבה, בלי לבקש מאף אחד. גם אם העולם כולו ינטוש אתכם, אתם יכולים להשיב את אדמתכם ואת זכויותיכם המוחלטות. אז שכחו מכל הסיבות השקריות המעכבות את פעולתכם!

הו אנשי פלסטין,

דרככם לפלסטין ולחירות עוברת דרך התנגדות רצינית והתקוממות אמיתית, ולא דרך "הסכם אוסלו" או המשא ומתן הלא הוגן שנערך בסטוקהולם. עליכם לבחור בהתקוממות ובהתנגדות ולא לוותר על זכויותיכם. עשו מה שהלבנונים עושים: הם מסרבים להשאיר אפילו חלק קטן מאדמתם כבוש.

לפיכך, אנו מציעים את המודל הלבנוני המתוחכם הזה לעמנו בפלסטין. כדי לשחרר את אדמתכם, אינכם זקוקים לטנקים, לאיזון אסטרטגי, לרקטות ולתותחים; אתם צריכים ללכת בדרך השהידים המקריבים שהזעזעו והפחידו את הישות הציונית הכופה. אתם, הפלסטינים המדוכאים, חסרי הנשק והמוגבלים, יכולים לאלץ את הפולשים הציונים לחזור למקומות שמהם באו.

החזירו את הפלאשים לאתיופיה, והחזירו את היהודים הרוסים לרוסיה! הבחירה בידיכם, והמודל נמצא ממש מול עיניכם. התנגדות כנה ורצינית יכולה לגרום לשחר החירות לזרוח. אחינו הפלסטינים האהובים, אני אומר לכם: "ישראל", שמחזיקה בנשק גרעיני ובציי האוויר החזקים ביותר באזור, חלשה יותר מקורי עכביש - אני נשבע באלוהים.

עם זאת, אם תרצו לסמוך על ברית המועצות כמו שהיה נהוג, אז אינכם מגיעים לשום מקום. אם אתם מחכים לקהילה הבינלאומית, אז אתם מחכים לשום דבר. אל תמרו על שום התפתחויות כי אף אחד לא יציל אתכם.

הו אנשי פלסטין,

הקוראן הקדוש של אללה יתעלה בגבורתו אומר: {אם תלכו בדרך אלוהים, אז הוא יעניק לכם ניצחון ושגשוג.}

הו אנשי פלסטין, קוראן אלוהים אומר גם: {אם אלוהים מעניק לכם ניצחון, אז אף אחד לא יהיה הכובש שלכם.}

ואני אומר לעולם המוסלמי והערבי: בושה, תבוסה, השפלה וחרפה הן היסטוריה עכשיו. ניצחון זה מניח את היסוד לעידן חדש והופך את כל מה שהיה להיסטוריה. התגברו על ייאושכם והפכו את התקווה לנשקכם. הסירו את החולשה והיו נחושים ומתמידים.

בשם כל הלבנונים החללים והמדוכאים, אני מבקש מהממשלות הערביות לסיים את הנורמליזציה עם "ישראל". אני מבקש מהן לנקוט עמדה תקיפה נגד "ישראל", ואני מבקש מהעמים הערביים לתמוך בפלסטינים ולסרב לכל צורה של נורמליזציה עם האויב... ההתנגדות הביסה את "ישראל הגדולה". ההתנגדות כבשה את "ישראל הגדולה"! אז התנגדות לנורמליזציה היא חלק חשוב מההתנגדות.

אני מברך את כל הלוחמים המגנים על לבנון, ארץ הניצחון; של הגאווה הלאומית, הערבית והמוסלמית; של הכבוד וההקרבה; ושל ההתנגדות ומות הקדושים. אני גם אומר להתנגדות האסלאמית, לבריגדות הלבנוניות להתנגדות לכיבוש, לגדודי ההתנגדות הלבנוניים של אמל, לחזית ההתנגדות הלאומית, ולעם הלבנוני ש:

אנו חיים ליד אויב קושר קשר, שבו אנו יכולים לראות את מעשי הטרור והתוקפנות המתמשכים של ה"ישראלים" הגזעניים ואת הקנוניות האינסופיות שלהם.

לכן עלינו כולנו להישאר במוכנות מושלמת, לשמור על התנגדותנו, צבאנו, מדינתנו והאחדות הלאומית וההתפייסות שלנו, כדי שנבצר ניצחון זה ונוכיח שלבנון היא המבצר העומד בפני "סערות", "הוריקנים" ואפילו "רעידות אדמה" פוליטיות חזקות ביותר.

ברכות לכל הלבנונים, הערבים, המוסלמים, הנוצרים ולכל העם המדוכא בעולם. ברכות לנשמת האייטוללה האימאם ח'ומייני, סייד מוסא א-סדר, המנהיג העליון ח'אמנאי, הנשיא בשאר אל-אסד, וכל ערבי מכובד או חלל.

אני מברך אתכם על ניצחון זה, שפתח את הדרך לניצחונות הבאים, והציב את "ישראל" בדרך לתבוסות הבאות.